בניגוד למחקרים אחרים שמעמידים את הסיבות לעבריינות נוער על סיבות התפתחותיות וסביבתיות, ספר זה מדגיש לא את הסיבות אלא את המבנים, מבני התודעה המופיעים אצל  עבריינים צעירים. הנחת העבודה של הספר היא כי אבחון המבנים יותר מאיתור הסיבות יכול לעזור הן להבנה של תופעת העבריינות והן למציאת דרכי טיפול בה.

חלק ראשון: לבעיית המיון של צורות עברייניות אצל ילדים

מיון צורות העבריינות יכול להיעשות באחת משתי דרכים: או – על פי הסיבות המובילות אליה או על פי התמונות הקליניות של מבני התודעה המופיעים אצל העבריינים. ספר זה נוקט בדרך השנייה. בדרך זו נמצא כי ישנן תמונות קליניות ראשוניות שאליהן יכולה להצטרף העבריינות.

התמונות הקליניות שאליהן יכולה העבריינות להצטרף הן: הפרעת התנהגות ראשונית, נוירוזה, עזובה, פיגור ופסיכופתיה. התמונה הקלינית ואבחנתה מתמונות קיליניות אחרות נקבעות על פי הקריטריונים הבאים: מידת השתתפות האני בתודעה, מידת התכוונות התודעה אל המעשה, התוקפנות ואופייה, מידת החרדה ואופייה, רגשות האשם, עוצמת המתיחות הפנימית, מידת היקבעות האני, התודעה, על ידי הלא אני – החיצוֹן והתת מודע. מידת הנוקשות והכפייתיות, מידת יכולות קשירת קשרים בין אישיים, מידת השפעת ההתנהגות על האינטיליגנציה, היחס בין מגמת החיים הסטטית למגמת החיים הדינמית. העבריינות יכולה להתלוות לכל אחת מהתמונות הקליניות אלא שיש לשים לב לאופייה השונה בכל אחת מהן. העבריינות המתלווה להפרעת הנהגות ראשונה תהייה תוקפנות ראשונית, בלתי מותנית בעולם החיצון. התוקפנות הנוירויטית תתאפיין במתיחות ובהפגה. העבריינות של העזובה תתאפיין במקריות. העבריינות של המפגר תתאפיין במכניות ובחוסר כוונה. העבריינות של הפסיכופת תתאפיין בהתנפחות האני שאינו רואה את האחר.

חלק שני: עזובת הילד

העולה  מהחלק הראשון הוא שאין לבחון את העבריינות כגורם ראשוני, אלא יש להקדים ולהבחין בתמונה הקלינית המסוימת אליה היא נלווית. התמונה הראשונה אותה נבחן היא העזובה. אם החברה היא דגם של מארג, הרי העזובה היא פרימה של מארג זה. הפרימה כוללת ביטול הזיקה המחברת את הפרטים לכלל חברה, וכן העדר מצפון הצומח בתוך זיקה שכזאת. העזוב יודע שיש נורמות בחברה אך מוציא את עצמו מן הכלל. העזובה מתלווה לחיי חיצוּן, חיים בהם אין אני מובחן המפנים את הלא אני. נמצא – ביסודה של העזובה מבנה תודעה – מחוצן – המוביל לפרימת המארג החברתי ויכול להוביל גם להתנהגות עבריינית. העזוב הוא בעל מבנה תודעה פגום הניתן לשינוי. המפגר דומה לו במבנה הפגום אלא שאצלו אי אפשר לשנות את המבנה הפגום. המכנה המשותף לשניהם הוא החיצוּן, אי יכולת ההפנמה שהיא תולדה של המבנה הפגום. הנוירוטי שונה מהעזוב בכך שהוא יכול להפנים ערכים, ולהזדהות איתם. לנוירוטי ישנם קונפליקטים, מתחים, מתח וחרדה, כל אלה נעדרים אצל העזוב. המתחים יכולים להוביל את הנוירוטי להתנהגות כפייתית שלא תימצא אצל העזוב שהתנהגותו אקראית ומקרית. העזוב נבדל מהפסיכופת בכך שתודעתו לא מובנית אך גם האני לא מנופח, בעוד שהאני של הפסיכופת מנופח.

התכונות המהותיות של העזובה הן המקריות והאקראיות. כך יתמכר העזוב באופן מקרי לחיי רחוב ולעבריינות אקראית, יתחבר באופן אקראי לחבורות רחוב כשהוא מוצא בהן זירה לפתרון קל של מתחים. עזובה שכזאת נוצרת כאשר יחסי המשפחה חסרי יחס אישי, העולם החיצון נתפש כמה שאפשר שיהיה לאדם מבלי לבנות את התודעה ולהתאימה לערכי החברה הדורשים מאמץ מתמיד בכדי להשיג מטרות. כאשר הרמה השכלית של בני המשפחה נמוכה מתגברים התנאים היוצרים עזובה. רפיון מוסרי במשפחה אף הוא מעצים את כוח תנאי היווצרות העזובה. הילד הלוקה בעזובה מגיע אל הרחוב כיוון שהבית חסר כלים להחזיק בו. הרחוב משמש ככוח מושך אל מול הבית הרופף. לכן העזובה היא תופעה עירונית. הרחוב העירוני מכיל פיתויים עמומים והוא המהווה תחליף לבית.  כתוצאה מהמעבר אל הרחוב נמנעים קונפליקטים עם ההורים. העזוב מתאפיין בתנועתיות יתר, חסר בסיס קבוע ויציב. תנועתיות זו מתהווה כבר בראשית החיים אל מול אדישות ההורים שלא מהווים גורם מייצב. במקום הדדיות ואמביוולנטיות המתפתחות במצב של יחס מתפתחים דפוסי התקשרות לאובייקטים מקריים. בשלב מאוחר יותר לא מתפתחת למידה תקינה הדורשת יחס והתעניינות של ההורים וכך נמנעת היווצרות גורם מייצב נוסף ונשללת התפתחות מערכת שיש בכוחה להתגבר על חרדות. כך מתפתח הטיפוס העזוב החסר כושר דפרינציאציה – המתפתח מתוך יחס והתעניינות של ההורים, הדוחה משמעת וסדר, נמנע מפיקוח של מבוגרים ומנסה להידמות אליהם, מתמכר לקבוצה בה הוא מוצא תחליף למשפחה, מרוכז במה שאפשר שיהיה לו,  ולבסוף – מפתח תוקפנות כלפי הסביבה.

חלק שלישי: פסיכופתיה

התכונה המהותית של הפסיכופתיה היא התנפחות האני ולא חוסר היכולת לשנותו. התולדה היא חוסר יכולת מבני להגיע להתייחסות חיובית או שלילית לזולת. במצב הרגיל האני מתפתח על ידי למידה למרכז מארגן של התודעה המתווך בין החיצוני ובין הפנימי. נוצר איזון בין הקיטוב – פנימי חיצוני והאני בתווך – ובין התרחבות האני המהווה את התפתחותו. הפסיכופתיה היא הפרת האיזון לטובת ההתרחבות. האני, במקום להיות מתווך הופך למטרה. אם נשווה מצב זה לתמונות הקליניות האחרות נמצא שאף בהן תיתכן העצמה של האני אך רק בפסיכופתיה היא מגיעה לעוצמה כזאת שלא מאפשר קליטה של האחר. הבליעה של האחר מחליפה את ההפנמה, לא נוצר קיטוב בין הפנימי ובין החיצוני. מבנה תודעה פסיכופתי מונע כל התעניינות בעובדות האובייקטיביות, בחיצוני. מבנה תודעה כזה מונע היווצרות של רגשות מוסריים ומוביל לראיית המיניות כאמצעי להתנפחות האני. מבנה אישיות שכזב יכול להוביל להתנהגות עבריינית. האני המתנפח לא מאפשר שליטה בדחפים, אי ההתעניינות בעובדות מונעת יכולת ללמוד מהעבר ולהעריך את תפקידו של היחיד במציאות, כל אלה מונעים היווצרות בלמים להתנהגות אלימה.

חלק רביעי: פיגור[1]

הפיגור הוא צירוף של חוסר מבניות ונוקשות הגורר חיים רגשיים מצומצמים וקלות הכניעה לגירויים חיצוניים. האני פגום מאוד או נעדר ועל כן יש נטייה להעמדת דמות גיבור כתחליף. בהעדר 'אני' מכוון אין צורך בריגוש חזק בכדי לפתות לעבירה.  יש תופעה של היסחפות לעבירה היכולה להיהפך להרגל. בניגוד לעזוב המפיק הנאה מחיי הרחוב, המפגר הנקלע אליהם כתוצאה של גירוי ולא כתגובה איננו מסוגל ליהנות מהם. גורם החיקוי המהווה תחליף לאני הנעדר גורם לסיפוק יותר מההתנהגות העבריינית הא-סוציאלית.

חלק חמישי: צורות של עבריינות תוקפנית

הפסיכואנליזה כושלת בהסבר העבריינות ונראה שהסיבה לכך היא העדר התייחסות לצורות מבניות של עבריינות. המבנה המוביל לתוקפנות הוא התודעה השלימה המופרדת לחלקים שאינם שייכים זה לזה. מבנה שכזה מוביל להתנגדות לשינוי או לחדירת גורם אחר כדי לשמור על גבולות צרים של האני. כוחות החוץ נתפסים כמאיימים בהעדר יכולת לשלוט עליהם. התודעה הפגומה לא מכילה את היכולת הגמישה לקבל שינוי, יש בה נטייה חזקה לסטטיות ולחיצוּן. האני חדור בתחושת השמדה ואיון עצמי ועל כן מתעורר צורך להעצים אותו. כתולדה מכל אלה נוצרת נטייה חזקה לתקוף כל אובייקט חיצוני וכל מי שמסמל את החיצוֹן.

התופעה הכללית של עבריינות תוקפנית מתגלה בכמה ואריאציות שאפשר להבחין ביניהן. התוקפנות הראשונית היא תולדה של חוסר גמישות ומוביליות של האני. חיי חיצוּן מובילים להכלת האני בלא אני. מצבים פסיכופתיים מובילים להתנפחות האני. כל פגמי ה'אני', מבני התודעה האלה מובילים להתנהגות תוקפנית כל אחד בדרכו. לעומת כל אלה, העבריינות הנוירוטית אינה תוקפנית באמת.

חלק שישי: עבריינות בתקופת ההתבגרות

תקופת ההתבגרות מהווה תקופה סוערת בה מבנה התודעה עובר שינויים תוך כדי כך שהוא נאלץ להתמודד עם  עוצמות המציפות אותו. נוצר כאן שילוב של כשל מבני טבעי ועוצמה דינמית מיוחדת. צירוף זה יוצר את הפוטנציאל להתפרצות ואת הריכוז והייחוד של תופעת העבריינות בתקופת ההתבגרות.

ישנם מאפיינים ייחודיים להתבגרות בסביבות חברתיות שונות. במעמד הבינוני מתאפיינת תקופה זו בכך שאין מאפשרים לנער להיות ילד ולא מקבלים אותו כמבוגר. המתח המיני מתגבר והאני החלש מתקשה להכיל אותו. נוצרת התנגדות להזדהות עם המשפחה וכתוצאה ממנה נחלשת יכולת ההפנמה. קיים פחד מהסטטיות של המבוגר המוביל להתרחקות מהדגם הבוגר, ומאידך יש רצון עז לחקות את המבוגרים. המתבגר מרוכז בעצמו ומנותק מהמציאות ומכאן מתפתח דפוס של חיים על פי עקרונות גם כשהם מתנגשים עם המציאות. כל הניגודים הללו לא מוצאים מבנה המסוגל להכיל אותם ועל כן מתפתחים דפוסים של ציניות, פאסיביות, חוסר אינטגראציה ותוקפנות. הקונפליקט מול עולם המבוגרים מוביל לעבירות משמעת המתאפיינות בהעדר חרטה, ולעברות אנטיסוציאליות הנתפשות על ידי המתבגר כמימוש של עיקרון. האני ניצב אל מול החברה.

בשכבות העוני מצויים יותר תנאי חיצוּן. מצב החיצוּן מחליש את מקומם של ההורים בעולמו של המתבגר. כתוצאה מכך פוחתת עוצמת הרגשות האמביוולנטיים ביחס להורים. אין גם איסור להיות מבוגר, להפך יש עידוד ודרישה לשאת בעול עם המשפחה. כתוצאה מכך נחסך הקונפליקט המאפיין את בן המעמד הבינוני. באופן כללי לא מהווה תקופת ההתבגרות תקופת ביניים בעולמו של בן שכבות העוני. מאידך גיסא חיי חיצוּן פוגמים במבנה התודעה, ביכולת ההפשטה, בתעוזה להגיע אל הלא מוכר ובהפנמת הערכים. כתוצאה מכך מתעוררים קשיים בגיל ההתבגרות להסתגל לדרישות החוק והסדר. קשיים אלה עלולים להביא לתוקפנות ולעבריינות. עבריינות זו אינה עבריינות מפאת היצמדות לעקרונות כפי שנמצא בשכבות הביניים.

בשכבות הגבוהות המניע המרכזי לעבריינות היא התחושה כי הכל אפשרי, כי יש לאני את הזכות לקחת הכל כשאליה נלווית ריקנות ביחס האישי. צירוף זה פוגם במבנה התודעה, האני, התקין הבנוי על איזון והכרה בגבולות היכולת של האני לקחת מן החיצוֹן, ועל יחס אישי בין החיצוני ובין האני המרכך את המעבר בין הקטבים. הנער הגדל בתנאים אלה עלול להיהפך לאגוצנטרי. למרות שיש להבחין בין תכונה זו ובים הפסיכופתיות, יש ביניהן מכנה משותף – התנפחות האני והתעלמות מהלא אני. העבריינות האופיינית לבני מעמד זה היא עבריינות ללא מעורבות אישית.

לאחר שפרשנו את שלושת דגמי העבריינות על פי החלוקה המעמדית אפשר להוסיף להשוואה ביניהם: העבריין בן המעמד הבינוני מתאפיין במתחים פנימיים המתפרצים במעשה העברייני כעין קצר חשמלי. העבריינים בני המעמד הגבוה או הנמוך מתאפיינים בהעדר מתחים קונפליקטים פנימיים. בני  המעמד הגבוה מתכננים את מעשה הפשע בקור רוח, ואילו בני המעמד הנמוך נדחפים אליהם באופן פאסיבי. בני המעמד הבינוני נוטים להתגבש לחבורות עברייניות, בני המעמד הנמוך נוטים להצטרף אליהן באופן מקרי ואילו בני המעמד הגבוה נוטים לפעול שלא בחבורות.  

החיים המודרניים מוסיפים גורמים להיווצרות עבריינות. המציאות המודרנית הגלובלית מגבירה מצבים בהם ההורים תלויים בגורמים חיצוניים להצלחת חייהם ובכך נחלש מעמדם ההכרחי לעיצוב התודעה ובמיוחד לבניית כוח ההפנמה של החיצוני אל הפנימי. החברה המודרנית כחברה צרכנית ואופי העבודה המוחצן בעולם המודרני גורמים אף הם להעצמת תהליכי חיצוּן הפוגמים במבנה התודעה. אם נוסיף לכך את הפחדים הייחודיים לעולם המודרני – כגון פחדי הרס כללי – ואת בלבול הערכים וחוסר הביטחון אצל ההורים נקבל תנאים סביבתיים משפחתיים וחברתיים שיש ביכולתם לפגוע בתהליכי בניית תודעה, להפר את איזוני האני או לאפשר היווצרותם ובכך ליצור את התשתית הגורמת לשכיחות עבריינות בכלל ועבריינות נוער בפרט.