פרק ראשון: מושגי יסוד

מבנה האישיות מבוסס על איזון בין האני ובין הלא אני, בין הפנימי ובין החיצוני. 'בין' האני והלא אני מצוי מבנה שתכליתו קליטת החיצוֹן, ארגונו והפנמתו. פעולתו של מבנה זה היא הלמידה. פעולה תקינה של מבנה זה מובילה לאוטונומיה שמשמעה אינו אי תלות של האני בלא אני, של הפנימי בחיצוני, אלא יכולת הפנמה של הלא אני על ידי האני, של החיצוֹני על ידי הפנימי. הבעיה שתידון בספר זה היא בעיית החיצוּן. חיצוּן משמעו נתינת משקל יתר ללא אני ביחס לאני, לחיצוֹן ביחס לפנימי. החיצוּן מוביל – או נובע – מפגם במבנה המארגן, בתהליכי הלמידה שתכליתם הפנמה.

מההגדרות שהוצבו נובע כי מידה מסוימת של חיצוּן, של משקל לעולם החיצוֹן, מצויה בכל אדם. החיצוּן כבעיה הוא חיצוּן יתר. הבעיה יכולה להתעורר באחד משני דפוסים: או – פסיבי, העצמת החיצוֹן על הפנימי המובילה להתנהגות פסיבית והיגררות, או – כתגובת נגד, אקטיביות וניסיון להכיל את החיצוֹני בפנימי המובילה להתנהגות תוקפנית.

הנחת העבודה של ההגדרה כי ההפנמה היא אכן מטרת החינוך וקנה המידה לו. הנחת עבודה זו היא תשתית התרבות המודרנית, אך יש תרבויות שלהן הנחת עבודה הפכית.

בעיית החיצוּן יכולה להופיע באחד משלושה מקרים: עוני, מוּפרעוּת, ותרבות שאינה מודרנית [על פי ההבחנה דלעיל].

עוד יש להבחין בין מושג החיצוּן ובין מושג ההשלכה המשמש בפסיכואנליזה. השלכה יסודה במבנה מארגן תקין היוצר הבחנה ואיזון בין הפנימי ובין החיצוני. ההשלכה היא העברה בלתי מודעת של תכנים בלתי מודעים או מודעים למחצה אל העולם החיצון לשם שחרור האני מלחץ שאין הוא מסוגל לשאת. לעומת זאת החיצוּן יסודו במבנה מארגן פגום.

פרק שני: הקטגוריות של התפתחות האני

תורות התפתחות מבחינות בשלבים שונים בהם – בהינתן יחסים תקינים בין הילד והוריו ובעיקר עם אמו – מתפתחות איכויות ויכולות תודעה שונות.  תורתו של אריקסון – לשם דוגמה – מבחינה בשלבים הבאים: אמון בסיסי, אוטונומיה, יוזמה, התרחבות התודעה וזהות. טענתו של ספר זה היא כי התיאור הזה חסר ויש להציג במקומו תיאור מבני. כל שלב שכזה – בו קיימים יחסים תקינים עם הסביבה - יוצר אפשרות להתפתחות המבנה הנפשי. המבנה הנפשי התקין מאפשר פעילות רגשית  ואינטלקטואלית ואילו מבנה פגום מוביל לפגמים בפעילויות אלה. בעיית החיצוּן היא הבעיה הכללית הנוצרת כתוצאה ממבנה תודעה פגום.

המבנה הנפשי התקין משמש כמתווך וכמאזן בין העולם החיצוֹן ובין העולם הפנימי ופעולתו המאזנת היא ההפנמה. ההפנמה יסודה בהעמדת האני הפנימי כמרכז התודעה, העמדת החיצוֹן כאובייקט, כאחר ביחס לפנימי, ויכולת הפיכת החיצוֹן לפנימי ובכך ביטול זרותו.

נבחן את תפקידי האם והאב על פי הדגם המבני. יחס תקין בין האם והבן השפעתו ממוקדת על הפנימי [למרות שתנאי הכרחי לקיום הפנימי הוא קיום החיצון]. יחס תקין בין האב והבן השפעתו ממוקדת על החיצוֹן [למרות שתנאי הכרחי לקיום החיצוֹן הוא קיום הפנימי].

בשלב ההתפתחות הראשון אין הפרדה בין האם ובין הילד. החוויה הראשונה של פרידה מהאם מוסיפה לזהות את האם החסרה. האם החסרה הופכת בהדרגה מלא אני לאני אחר. למרות שהאם החסרה מייצגת את החיצוֹן הרי מערכת זו חותרת אל האם השבה כך שמשקל יתר יש לפנימי ולא לחיצוֹן. האב מהווה עבור הילד ייצוג של העולם החיצוני. בתהליך ההפנמה הופכים האב והתכנים והערכים שהוא מייצג מחיצוניים לפנימיים. למרות דו הקוטביות נותר הדגש הנוצר כתוצאה מדמות אב תקינה על החיצוֹן.

במקרה של פגם ביחסים בין הילד לאמו או לאביו נפגם המבנה המפריד בין הפנימי ובין החיצוני, כתוצאה מכך לא מתאפשרת הפנמה תקינה. התוצאה של פגם זה וחוסר האיזון שהוא גורם היא החיצוּן, סגנון חיים בו יש דגש על החיצוני יותר מאשר על הפנימי, הן מכיוון שהפנימי פגום [בהשפעת חסר האם וחסר הפנמה של האב] והן מכיוון שהחיצוֹן לא הפך לתחום קרוב המוכן להפנמה [בהשפעת אב שאי אפשר להפנימו ולקות האם החסרה].

פרק שלישי: חיצון מתוך עוני

החיצון אינו תולדה הכרחית של העוני אלא תולדה אפשרית. תגובות מסוימות של ההורים למצב העוני יובילו לחיצון. מבנה התודעה של ילד הגדל בתנאים רגילים מתעצב על ידי המתח בין קרבתה של האם והתרחקותה, כשהוויית 'האם החסרה' מקבלת את משמעותה על ידי הביטחון ההולך ומתגבש כי היא תשוב. איזון זה הוא ראשית היווצרות האיזון שבין הפנימי ובין החיצוני. תנאי עוני עלולים להחליש את הדאגה האימהית ובכך להעצים את 'האם החסרה' ולהפר את האיזון. גם אם תהיה תגובה תקינה לעוני ולא תיחלש הדאגה האימהית, אי אפשר להימנע ממתיחות שתגרום להחלשת הקירבה המגוננת. הפרת האיזון בין הפנימי לבין החיצוני גורמת לפגם במבנה התודעה שתולדתו היא פגם ביכולת ההפנמה – הפיכת החיצוני לפנימי בפעילות אוטונומית. התוצאה של פגם שכזה היא שחיצוֹן לא מופנם והחיים הופכים לחיי חיצוּן.

במצב רגיל מופיעים ההורים מחד גיסא כמטילי איסורים וציוויים, ןמאידך גיסא כבעלי אישיות חמה ואוהבת. הפן השני מחליש את המשמעות הטראומטית של החוקים. תנאי עוני יכולים לגרום לכך שההורים, המתוחים במאמצי הקיום ומילוי החסר, אינם מופיעים כבעלי אישיות ביחס לילד, אלא כבעלי זהות 'קפואה'. התוצאה היא שהחוקים נותרים כבעלי משמעות טראומטית. תולדת תופעה זו היא ניוון האישיות והיווצרות תודעה שהאני אינו סובייקט אלא אובייקט הנתון בידי כוחות חיצוניים.

מצב העוני יכול להשפיע גם על כושר התפישה. במצב התקין בו נוצר איזון בין הפנימי ובין החיצוני מתהווה קיטוב המאפשר הפרדה בין האובייקטים המרכיבים את החיצוני והשוואה ביניהם. כשמופר האיזון ומתהווה חיצוּן, לא נוצר קיטוב וכתוצאה מכך לא מתפתחות יכולת ההפרדה ויכולת ההשוואה. כאשר נוצר קיטוב, יכולת ההפרדה והשוואה מובילות ליכולת ההפשטה. יכולת זו דורשת יכולת תנועה [מוביליות] של האני מן המופשט אל הקונקרטי ובחזרה, מן הפנימי אל החיצוני ובחזרה. אם לא נוצר קיטוב לא מתפתחת תנועתיות זו וכתוצאה מכך נפגמת יכולת ההפשטה. נמצא העוני יכול לגרום לחיצוּן הפוגם ביכולת ההפשטה ומוביל לחשיבה בדימויים קונקרטיים.

חיצוּן הנגרם כתוצאה מעוני יכול להוביל לפגיעה באינטיליגנציה. אינטיליגנציה מוגדרת כיכולת לפתור בעיות קשות ומורכבות באופן מופשט, חסכוני, מקורי ומותאם למטרות בעלות משמעות במצבים הדורשים ריכוז והתמדה וכוח התנגדות לגורמי הפרעה אפקטיביים. כיצד נפגמת יכולת זו בתנאי חיצוּן?

'אם חסרה' משמעה אם שאינה יוצרת לילדה התנסות בתפקודים, התמודדות עם בעיות – תוך כדי משחק או אינטראקציה בין האם וילדה – וממילא לא מאפשרת לו לפתח יכולת מציאת פתרונות. בית מוּחצן הוא בית שאין בו קביעות, אין ציפייה להתרחשויות קבועות וכתוצאה מכך לא מתפתח הביטחון ולא המתיחות הדרושים לפיתוח האינטיליגנציה.

כשגדל הילד בתנאי עוני, מתעצם רצונו למלא את החסר לו. התעצמות רצון זו יכולה להוביל לתוקפנות ופוגמת באובייקטיביות הדרושה בכדי לפתח יכולת הפשטה. מצב זה מצמצם את יכולתו למצוא פתרונות לבעיות, כלומר פוגם באינטיליגנציה.

בשלב הגדילה הבא מתפתחת באופן טבעי יכולת הפירוק של מצבים נפרדים. מצב החיצוּן מוביל להעדר אִימוּן בפעילות שכזאת, אך מעבר לכך הוא פוגם בקיטוב וכתוצאה מכך בריחוק ובאובייקטיביות הדרושים ליכולת פירוק מצבים מורכבים. התולדה היא שילד שגדל בתנאי עוני שהובילו לחיצוּן הוא פגוּם אינטיליגנציה וחי בעולם ללא מובחנות והפרדה.

שלב  הגדילה הבא הוא שלב הלמידה. במצב רגיל כנוצר קיטוב בין הפנימי ובין החיצוני יש מתח ביניהם הדורש התרה. ההתרה נעשית על ידי למידה, הפנמה של החיצוני. אך כאשר כתוצאה מעוני נוצר חיצון ונפגם הקיטוב, אין מתח ולא נוצרת ההנעה ללמידה. בנוסף לכך, בתגובה פגומה למצב העוני אין ההורים פנויים להדריך את הילד, וההדרכה היא אחד התנאים החשובים ללמידה.

שלב הגדילה האחרון, מתאפיין במצב הרגיל בכך שהנער מוכן לבוא בחברה, אך החברה דוחה את תביעותיה ממנו ומאפשרת לו להבשיל ולהביא את מבנה תודעתו לידי גימור. תנאי עוני עלולים שלא לאפשר דחייה שכזאת, הנער הנתבע לתפקד כמבוגר ובכך לא מתרחשים תהליכי גימור מבנה התודעה שלו.

אם נבחן את ההופעות החיצוניות של פגימת התפתחות מבנה התודעה הנגרמת כתוצאה מעוני וחיצוּן נמצא בהן העדר אוטונומיה, העדר יוזמה, פעילות מקרית ולא מתוכננת, תפישת הסביבה כבלתי ניתנת לשינוי, התרכזות בהשגת החסר – במציאות או בדמיון, במשחק או בסרטים, חיקוי ללא הפנמה, תוקפנות – לא מובנית, מיניות, עבריינות ככלי להשגת כסף, והתמכרות לחיי הרחוב ולפיתוייהם ללא ארגון ומטרה. כל אלה הינן תולדות של פגימת המבנה המקוטב המכיל איזון בין הפנימי ובין החיצוני ומאפשר ריחוק ואובייקטיביות ובניית יחס קבוע למציאות החיצונית.   

פרק רביעי: לבעיית האבחון של חיצוניות הניסיון וההתנהגות

בפרק זה תופרד תופעת החיצון מתופעות אחרות הדומות או קרובות לה. ההפרדה תיעשה בשני אופנים: האחד – תיאור מדויק וצמוד של המערכת הסיבתית שמכוננת את תופעת החיצון. השני – פרישת התופעות הדומות תוך שימת דגש על המבדיל בינן ובין תופעת החיצון.

המערכת הסיבתית

המערכת הסיבתית היכולה להוביל לחיצון כוללת את המרכיבים הבאים: האקלים והגיאוגרפיה של מקום גדילת הילד [אקלים חם מוציא את בני הבית מביתם ויכול לעצב סביבה מוחצנת]. שינוי הסביבה [גורם למתיחות בבית ומעביר את מוקד החיים אל מחוצה לו]. תרבות בה מקובלים דפוסי חיצון. משברים [מלחמה, מהפכה, שפל והגירה – כל אלה מחלישים את הבית ומעצימים את החוץ. רמת קיום נמוכה [הכוונה למקרה של תגובה מתוחה ובעייתית לעוני המחלישה את הבית ומעצימה את החוץ]. אפשרויות למידה לקויות [כגון איכות ירודה של בית הספר הגורמת להעמדתו של תחום הלמידה כתחום זר], אפשרויות בילוי בלתי רצויות. שדה סיבתי שלם מהווה המבנה משפחתי המעורער [שדה זה מכיל לידה מחוץ לנישואין, מות אחד ההורים, גירושין, העדר אחד ההורים או שניהם מהבית, אחים חורגים, מתיחות בין ההורים, הרחקה למוסד {זו גורמת לפיזור ההתייחסות שבאופן הרגיל מרוכזת בשני ההורים}, הורים שליליים, הורים מבוגרים מאוד, הבדלי גיל גדולים בין ההורים, הורים בעלי אינטיליגנציה נמוכה, הורים חולים, הורים בעלי הפרעות נברוטיות או פסיכוטיות, הורים פרימיטיביים, א-סוציאליים, אנטי סוציאליים. שדה סיבתי נוסף הוא שדה הטעויות החינוכיות: דחיית הילד, חומרת יתר, הגנת יתר תוקפנית, גירוי מיני יתר, חוסר עקביות, וותרנות יתר ופינוק, אדישות וחוסר התעניינות של ההורים בילדם.

כל המערך הסיבתי הזה נתפש – בפר זה – בתפיסה תבניתית. כלומר – אין הסיבות מובילות באופן בלתי אמצעי לתופעות, אלא הסיבות פוגמות במבנה התודעה המבוסס על איזון בין הפנימי והחיצוני, והמבנה הפגום הוא הגורם לתופעות החיצון. באופן מורכב יותר: כל מערך הסיבות שהוזכר מוביל להעצמת העולם החיצוני – הרחוב, השכונה, האחרים – על חשבון העולם הפנימי – הבית, המשפחה. הפרת האיזון הזאת מובילה להפרת האיזון שבתודעה בין הפנימי לחיצוני, להחלשת האני ביחס ללא אני, לאי יכולת להעמיד את הקוטב החיצוני של היחס באופן פרסונאלי. כל אלה גורמים לאי יכולת הפנמת החיצון. כתוצאה מכך נותר העולם החיצון זר והתגובה הפנימית אליו היא תחושת אין אונים, פחד והעמדת תמונת עולם בה הדברים קורים מבלי יכולת לשלוט בהם ולכוונם.

השוואה והבחנה

הפרת האיזון בין הפנימי לחיצוני יכולה להיגרם גם על ידי חוליי נפש שונים – נברוזה, פסיכופאתיה, מניה, חבלה מוחית, ליקוי שכלי.

הנברוטי הוא בעל אני פנימי חזק בניגוד לסובל מתופעת החיצון המחלישה את האני. המני מתכוון למעשה ומזדהה עם האימפולסים הכפייתיים שלו בעוד הסובל מתופעת החיצון האני הפנימי שלו חלש ורצונו קלוש ומפוזר. הפסיכופת סובל מניפוח האני ומבליעת החיצון בעוד שהסובל מחיצון נחלש האני שלו והחיצוני מועצם. הסובל מחבלה מוחית כל אישיות מצומצמת ואין בה משמעות לחיצוני בניגוד לסובל מחיצוּן שיש בעולמו משמעות מועצמת לחיצוני. הסובל מליקוי שכלי מבנה התודעה הפגום שלו דומה למבנה הפגום של הסול מחיצון אלא שבעל הליקוי השכלי נוטה לסטטיות בעוד הסובל מחיצון מכוון אל החסר ונע לקראתו. ההבדלים הללו יבואו לידי ביטוי אם נשווה את יכולת ההתייחסות של כל אחד מהטיפוסים אל הסביבה, את התוקפנות של כל אחד מהם, ואת מבנה התודעה שלהם.  

פרק חמישי: חיצון ותרבות

בפרק זה תידון תופעה של חיצוניות שאינה תולדה של חולשת האני, אלא תופעת תרבות. החיצון שנידון בספר זה מופיע על רקע תרבות שערכי היסוד שלה הם אוטונומיה והפנמה. אך יש תרבויות שערכי היסוד שלהן הפוכים. מה שבתרבות אחת ייתפס כחולשת האני הפנימי ביחס לחיצוני ייתפס בתרבות אחרת כביטוי למציאות טרנס-אינדיבידואלית, כלומר שמרכז הכובד הראוי שלה מצוי בחיצוני ולא בפנימי. אי הבנת היפוך מבני התודעה בתרבויות השונות גוררת אבחנות שגויות. למשל – יש המשווים את בן התרבות ההפכית לילד בתרבות המערבית שזהותו ממוקדת בחיצוני, בהורה, ולא בפנימי. השוואה זו שגויה משתי בחינות – ראשית: הילד בתרבות המערבית נדרש לגדול ולהפנים את מוקד הזהות בעוד שבן התרבות ההפכית רואה את מוקד הזהות החיצון כראוי. שנית – הילד בתרבות המערבית מתורגל משלבים ראשונים בגדילתו בהנחת מוקד הזהות בפנימי, מה שאין כן בן התרבות ההפכית.

תופעת החיצון מתרחשת בהקשר התרבות המערבית בה מוקד הזהות הוא פנימי, וכוללת כמה תופעות נלוות. התרבות ההפכית דומה מחד גיסא לתופעת החיצון במקומו של מוקד הזהות, בחיצוני, אך נבדלת באותן תופעות נלוות. לתופעת החיצון נלווה יחס לא פרסונלי אל הסביבה הנובע מחולשת האני הפנימי. בתרבות ההפכית, למרות שמוקד הזהות מצוי בחיצוני ולא בפנימי יש יחס פרסונאלי אל הסביבה. לתופעת החיצון נלוות אי יכולת להתמצא בסביבה החיצונית הנתפסת כמאיימת. בתרבות ההפכית הסביבה אינה מאיימת ולכן ישנה התמצאות. תופעת החיצון גוררת אי יכולת אומנותית הנובעת מחולשת האני הפנימי. בתרבות ההפכית מוקד הזהות מצוי בחיצון והאני המתייחס אליו מסוגל להתבטא וליצור אומנות. כך נוצרות אגדות ונבנים מיתוסים בתרבות ההפכית. החיצון מתאפיין בהעדר היכולת ליצור קיטוב בין הפנימי לחיצוני, אך בתרבות ההפכית יש קיטוב כפי שבא לידי ביטוי במאגיה שהיא פעולה של הפנימי על החיצוני שתנאי הכרחי לה הוא הקיטוב. לבסוף – החיצון הינו קיבוע סטטי של התודעה הגורר קשיים חמורים ביכולת השתנות דינמית, בעוד שמבנה התודעה ההפכית מכיל את פוטנציאל הדינמיות כפי שבא לידי ביטוי במעבר מהתרבות ההפכית לתרבות מערבית.

חקירת מבנה התודעה בתרבות המערבית מול מבנה התודעה בתרבות הפכית חושפת מבני תודעה שונים ואף הפוכים בתשתיות הבסיסיות. מבנה התודעה בתרבות המערבית הינו קיטוב בין הפנימי ובין החיצוני, ומוקד זהות בפנימי. מבנה זה מאפשר התייחסות לחיצוני כאובייקט, הפשטה של התמונה החיצונית ממקריה והעמדתה על המהות המופשטת. הפשטה זו יוצרת קטגוריה של זהות [א' הוא א' ואינו ב'] וסיבתיות [א' מהווה סיבה לב']. מבנה התודעה בתרבות ההפכית הוא קיטוב בין החיצוני ובין הפנימי כשמוקד הזהות מצוי בחיצוני. מבנה זה אינו מאפשר התייחסות לחיצוני כאובייקט, אלא להפך מעמידו כסובייקט. כתוצאה נוצרת 'הפשטה' הפוכה. החיצון לא מופשט ממקריו והפך למושג, אלא מועצם והופך לסמל ולארכיטיפ.

בתרבות המערבית מוקד הזהות הוא הפנימי ולכן נוצרת הנעה לשנות את החיצוני. בתרבות ההפכית מוקד הזהות הוא בחיצוני ולכן נוצרת הנעה לשנות את הפנימי. ביחס לחיצוני ההנעה היא לא לשנותו אלא להפעילו [באצעים מאגיים או על ידי תפילה]. בתרבות המערבית פעולת מבנה התודעה היא הפנמה, הפיכת החיצוני לפנימי, ואילו בתרבות ההפכית הפעולה היא 'הפנמה' הפוכה – הפיכת הפנימי לחיצוני [לא הותרת החיצוני כחיצוני כבתופעת החיצון]. בתרבות המערבית מערכת המושגים [הפנימיים] מחברת את הישים החיצוניים לכדי תמונה חיצונית שלימה, ואילו בתרבות ההפכית – מערכת הסמלים [החיצוניים] מחברת את הישים לכדי תמונה פנימית [זהותית] שלימה. בתרבות המערבית – כאשר האחר מייצג את האני מורה הדבר על מבנה תודעה חלש ופגום, ואילו בתרבות ההפכית מורה הדבר על מבנה חזק ושלם. באותה מידה – חיקוי של האחר בתרבות המערבית הינו תולדה של מבנה תודעה חלש ואילו חיקוי בתרבות ההפכית הינו תולדה של מבנה תודעה חזק. מושג הזמן המערבי משוחרר מהאני הפנימי ומחולק [בתהליך הפשטה] לחלקים. מושג הזמן בתרבות ההפכית מחובר לאני ולא מחולק [כתוצאה מתהליך ההעצמה, ה'הפשטה' ההפוכה], מחובר לאני [שהוא קולקטיבי בתרבות זו] ולכן גם לעבר. מושג האני בתרבות המערבית – תולדת הקיטוב והדגש על הפנימי – הוא אינדיבידואלי ולכן ישנה בולטות של המוות ואימתו. מושג האני בתרבות ההפכית – תולדת הקיטוב ודגש על החיצוני - הוא קולקטיבי ופוצע את נקודת הזמן העכשווי, ולכן אין בולטות של המוות ואימתו [מה שבא לידי ביטוי גם במושג חיים שלאחר המוות]. לבסוף – החיצון בתרבות המערבית בא לידי ביטוי בכך שהעולם החיצוני נותר כאוטי, ללא ארגון אוטונומי. בתרבות ההפכית מוקד הזהות בחיצוני מעמיד עולם חיצוני מסודר ומאורגן [על ידי ה'חיצון' – הורים, חכמים, העבר] והאני כפוף לסדר זה.

הפתלוגיה של המעבר

על פי האמור לעיל, יש אפשרות למעבר אל התרבות המערבית מתרבות הפכית. מעבר שכזה תלוי באופייה של התרבות הקודמת ובאופי האינדיבידואל העובר, הקבוצה העוברת, וקהילת היעד. מעבר שכזה אמור להשפיע על כל תחומי החיים ויושפע מאוד ממידת ואפי תכנונו.

על פי האמור לעיל, משמעות המעבר היא הסטה של מוקד הזהות מהחיצוני אל הפנימי. המעבר אינו מיידי, יש לאפיין את התהליך. בשלב הביניים החיצוֹן נותר כמוקד הזהות אך מאבד את משמעותו והופך לפיקציה. כתוצאה מכך הופך החיצוני מגורם פרסונאלי קרוב לגורם זר. דרכי ההפעלה של החיצוני נותרות אך כמעשים חיצוניים, ללא חוויה או הבנה. אם בתרבות המערבית פעולת מבנה התודעה היא הפנמה, ובתרבות ההפכית היא הפיכת הפנימי לחיצוני, הרי שבשלב המעבר 'לוקח' הפנימי מהחיצוני אך לא מפנים אלא מחקה [כלומר מאומץ הדפוס החיצוני אך נותרת התבנית הפנימית הקודמת]. אופן הפעלת החיצון על ידי המאגיה איבד את מהותו אך הדפוס החיצוני של חזרה על פעולה נותר. בעוד שתהליכי ההפנמה נובעים בתרבות המערבית מגמישות הפנימי וגורמים להרחבת האני, הרי בתהליך המעבר – חיקוי התנהגות מפנימה מותיר את האני סטטי וצר.

בשלב המעבר נוצר דמיון עמוק יותר בין מבנה התודעה המצויה בתהליך המעבר ובין מבנה התודעה במצב של חיצון. האני שכבר לא פועל על פי תבנית התודעה בתרבות ההפכית ועדיין לא פועל בתבנית התודעה בתרבות המערבית נחלש כדוגמת החלשות האני במצב של חיצון. החולשה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בחולשה קולקטיבית של תרבות במצב מעבר ומתלוות לה התעיות – אשליה של היכללות בחיצוני כמו בתרבות הקודמת שאינה קיימת עוד, ואשליה של פנימיות כמו בתרבות הבאה שאיננה קיימת עדיין. מצב הביניים מאופיין גם בסתירות ובמלאכותיות כל אלה תולדת המצב המורכב של קריסת המבנה הקודם והעדר מבנה חלופי.

בשלבי מעבר מתקדמים יותר בהם נבנה מבנה תודעה חדש המתאים לתרבות החדשה עדיין נותרים איים בתודעה הפועלים בתבניות הישנות.

מכל האבחנות הללו נובעות דרכי טיפול הן בסובלים מתופעת החיצון והן במצויים בשלבי מעבר תרבותי. דרכי טיפול הן נושא לספר אחר.