חלק ראשון: הגדרה

חברה היא קבוצת אנשים החיה על פי נורמות וחוקים. העזוב הוא מי שאינו יכול להשתלב בחברה, מי ששעבודו ליצריו גובר על שעבודו לנורמות ולחוקים. הטענה של ספר זה היא שהעזובה היא חוסר יכולת לארגן את האני. העזוב כפושע נוטה לפשיעה אך נבדל ממנו בשלוש: ראשית – התנהגותו הכללית פסיבית ולא אקטיבית. שנית – התנהגותו הא-סוציאלית אינה רק בתחומי הפשיעה אלא בכל תחומי החיים. שלישית – אין הוא מתמחה בתחום פשיעה מסוים אלא פושע באופן אקראי ולא מובנה. יש שיתוף בין תופעת הפיגור ובין תופעת העזובה, אך יש גם הבחנה בין השתיים: הפיגור הנו כשל במבנה האני הגורם לאי שייכות לחברה תוך אי מודעות לה, בעוד שהעזוב מודע לחברה וליחסו הבעייתי אליה. לעיתים יש דמיון בין עזובה לנברוזה, אך יש הבחנה ביניהן: לנברוטי יש מבנה אני מגובש ובעייתו היא בעיית יצרים מודחקים. לעזוב אין מבנה אני מגובש, לכן אין יצריו מודחקים אלא חיים ומתפרצים. לעיתים יש דמיון בין העזובה ובין פסיכופטיה – שתיהן בעיות במבנה האני - אך יש הבחנה ביניהן: לפסיכופט יש אני 'מנופח' הגורם להתעלמות מהסביבה החיצונית בעוד שלעזוב יש אני חלש הגורם למודעות לסביבה החיצונית, לחברה, בה אין הוא משתלב.

חלק שני : אינטרפטציה

ישנן שתי דרכים להסבר העזובה. האחת נוקטת בהסבר משלים, המוסיף תנאים סביבתיים הגורמים לעזובה. השניה נוקטת בהסבר טרנסצנדנטי,  המצביע על מבנים מסדר אחר [ביחס לפעילות הנפשית] המכוננים את התופעה. טענתו של ספר זה היא כי ההסבר לעזובה הוא הסבר טרנסצנדנטי, כלומר התופעה נובעת מהמבנה התודעתי וליתר דיוק ממבנה תודעתי לקוי.

הערכאה המוסרית

המבנה אותו נציג הוא הערכאה המוסרית. בניגוד לתורות פסיכואנליטיות הרואות את שורש המוסר במצפון, בכוחות לא מודעים הנאבקים ביסודות לא מודעים אחרים, מופנמים, דגם זה מציב ערכאה מוסרית המהווה תפקוד במערך האני המעריך פעולות וגישות על פי נורמות. ערכאה זו לא רק שאינה תת מודעת, אלא שיש בה מקום נרחב לכוחות ההכרה החשיבה וההפשטה. שני תנאים הכרחיים לקיומה של ערכאה זו – האחד – ניכור למציאות והתייחסות אליה כאל אובייקט ולא כחלק מהסובייקט, השני – ניכור ביחס לנורמה ויכולת התייחסות אליה כאל אובייקט.

אופן התפתחות הערכאה המוסרית

ערכאה זו נוצרת בשלבי הגדילה הראשונים על ידי הפנמה של עולם ההורים. בשלבים הראשונים היא נוצרת על ידי יחס נאות בין הילד להוריו ובעיקר לאמו. בהתקיים טיפול נאות, בהעדר גירויים חזקים מידי, בהתקיים נורמליות בפונקציות הנפשיות היסודיות – מתחיל להיווצר תהליך הפנמה של מערך הצווים והאיסורים ולהפוך לערכאה המוסרית.

בערך בגיל שלוש מופיעה תקופת העקשנות בה חל מאבק בין האני המתגבש ובין מערך הצווים והאיסורים. אם מובילים ההורים את התהליך במסלול של חינוך ולא במסלול של אימון אזי מוסיפה ונבנית הערכאה המוסרית, והתכנים – הצווים והאיסורים – מסייעים לילד בהתמצאותו במציאות.

לאחר גיל העקשנות ממשיך האני להתעצם, כוחו מאפשר לו להתגבר על המרדנות, העולם מצטייר לו כמושא אובייקטיבי, כר להכרה ופעולה. הצווים והאיסורים הופכים להוראות הפעלה ולא גורמים לצמצום האני אלא להעצמתו. הורים קשובים לשלב התפתחות זה יראו במערך הצווים והאיסורים מערך של הוראות הפעלה ולכן יקפידו לצרף לכל איסור היתר ובכך לקדם את הגישה האקטיבית של הילד למציאות.

בשלב הבא מגיע הילד לבית הספר, הופך לחבר בחברת השווים. כאן מצטרף הממד הרציונאלי להבניית הערכאה המוסרית. הילד עושה שימוש בניסיון שהוא רוכש ומרחיב את הידע שלו על ידי שאלות ותשובות. בשלב זה חשוב לשתף את הילד על ידי הסברה בעיצוב מערך הצווים והאיסורים, כך יתרחש תהליך של הפנמה ובניית ערכאה מוסרית אוטונומית. לעומת זאת אם נוקטים בדרך של כפייה יתפתח ציות ושעבוד לחוק הטרונומי ללא התעצמות האני. הילד בשלב זה נתקל בהרבה גורמים חדשים המאיימים על תודעתו. עידוד חקירה חשיבה ונטילת חלק בקבוצה יהוו גורמים שיעזרו לו להתגבר על החדש, להפנימו ולהתמצא במציאות המרחבת.

כל התהליכים שתוארו עד כה מגיעים לידי הבשלה וגימור בגיל ההתבגרות המהווה צומת דרכים בו נופלת ההכרעה האם הילד מצטרף לחברה מצוייד בערכאה מוסרית אוטונומית או מתעמת איתה ומנסה לצאת ממנה או לחיות בשוליה.

התפתחות לקויה של הערכאה המוסרית

נעבור עתה לתיאור ההתפתחות הלקויה של הערכאה המוסרי. כאמור,  בדרך כלל מורים על קבוצת גורמים לתופעת העזובה. טענתו של ספר זה היא שהגורמים מובילים לפגמים במבנה המוסרי של האישיות והמבנה הפגום הוא שמוביל לתופעת העזובה.

את קבוצת הגורמים אפשר לחלק לשלוש: גורמים מבניים, גורמים סביבתיים, וגורמים התפתחותיים.

גורמים מבניים

הגורמים המבניים הם הגורמים הפסיכופתיים. גורמים אלה מובילים לפגמים בערכאה המוסרית, והערכאה המוסרית הפגומה מובילה לעזובה. הפסיכופתיה היא איבוד שיווי המשקל הנפשי. אינפלציה של האני מובילה להכלת המציאות החוץ תודעתית בתוכו, לאי יכולת לראות את המציאות כאובייקט. פגם זה נוצר כבר בשלבי הילדות הראשונים. כל תינוק עובר שלב של העצמת האני על פני המציאות החיצונית, אך תהליך הפרידה מהאם המלווה בביטחון בשיבתה מעצב את שיווי המשקל. אצל הפסיכופת נשללת הפרידה וכך לא נוצר או מופר שיווי המשקל בין הפנימי לחיצוני. בשלב מאוחר יותר מוביל פגם זה של תשתית הערכאה המוסרית לאי יכולת להתרגל לצווים שהם ביטוי למגבלה שמגבילה המציאות החיצונית את הפנימית. הכנסת העולם אל האני שוללת יכולת להעמיד את העולם כאובייקט וזו מובילה להעדר יכולת להפנים את חוקי המציאות החיצונית. גם אם יהיה הפסיכופת בעל אינטליגנציה גבוהה, הרי שזו תשועבד להעצמת האני ולא למציאת האיזון. בשלב הבא של הגדילה גורמת העצמת האני הפסיכופתית לבידודו של הילד ואי יכולתו להשתלב בחברה. בהיכנסו לחברת השווים בבית הספר אין הוא מסוגל להכיר בחוקים שכן אין הוא מכיר במציאות החיצונית ובאישיה כאובייקטים. בשלב ההתבגרות כשמתעצמת המיניות הרי גם היא מגויסת לכיבוש העולם ומונעת אפשרות של איזון בין הפנימי ובין החיצוני. נמצא, גורמים פסיכופתיים מובילים לפגיעה באיזון בין הפנימי ובין החיצוני המהווה תשתית הערכאה המוסרית. ערכאה מוסרית פגומה שכזאת מובילה לעזובה. יש להעיר כי תיתכן גם פסיכופתיה הפוכה הבאה לידי ביטוי ברפיון הרצון, וזה מוביל באופן הפוך להפרת האיזון, לפגמים בערכאה המוסרית ומכאן אל העזובה.

גורמים סביבתיים

ישנה קבוצה גדולה של גורמים סביבתיים. על פי הטיעון של ספר זה אין הם גורמים ישירים לעזובה, אלא הם גורמים לפגימה בערכאה המוסרית והיא זו שגורמת לעזובה. הגורמים הסביבתיים נחלקים לשתי קבוצות – הסביבה הקרובה, ההורים, והסביבה הרחבה.

ההורים

תפקוד נאות של ההורים מסייע ביצירת האיזון בין הפנימי לחיצוני ובכך בבנייה תקינה של הערכאה המוסרית. רגזנות, אי שקט, אוטוריטת יתר או פסיביות יתר כל אלה מפירים את האיזון. א סוציאליות של ההורים יכולה להוביל או לחיקוי המבנה הלא מאוזן או למרידה בהורים שאף היא יכולה להפר את האיזון. פינוק יתר מוביל להעצמת האני המפירה את האיזון. חוסר שלמות המשפחה, גיל גבוה של ההורים או פרימיטיביות שלהם – כל אלה יכולים אף הם להפר את האיזון. עוני כשלעצמו אינו מהווה סיבה להפרת האיזון. השאלה החשובה היא מהי התגובה לעוני. תגובה המפירה את האיזון בבית יכולה לפגום באיזון שבין הפנימי ובין החיצוני ולהוביל לעזובה.

הסביבה הרחבה

הסביבה הרחבה מכילה את הרחוב, את השכונה. כשאלה מהווים גורמים מאיימים, יוצרי פחד או מעוררי פיתויים הרי הם מפירים את האיזון. בילוי זמן שלילי, מלחמה ומשבר, הגירה, במיוחד הגירה מארץ שרמתה התרבותית נמוכה לארץ שרמתה התרבותית גבוהה, כל אלה יכולים להפר את האיזון, לפגום בערכאה המוסרית ולהוביל לעזובה.

גורמים התפתחותיים

התבגרות נורמלית מבשילה מגיל 16 ואילך. תהליכי פיגור רגשיים, מיניים ואינטליגנטיים מובילים לפגיעה בהיווצרות האיזון שבין הפנימי ובין החיצוני ובכך לפגיעה בהיווצרות הערכאה המוסרית. ערכאה פגומה זו יכולה להוביל לעזובה. יודגש, למרות שלכאורה פיגור בהתפתחות האינטיליגנציה מנותק מפגם בערכאה המוסרית – אין  הדבר כך. גם יכולות תבוניות וגם יכולות אתיות מבוססות על האיזון בין הפנימי ובין החיצוני ועל כן קיים קשר בין פגמים בשתי המערכות. מעבר להאטה בקצב ההתפתחות, גם שינויי מצב פתאומיים כגון מסמכות להעדר סמכות ולהפך, אכזבה מדמות ההורים או אכזבת אהבה יכולים לגרום לפגיעה בהתפתחות האישיות, מתוך כך להפרת האיזון, מתוך כך לפגיעה בהבשלת הערכאה המוסרית, ומתוך כך לעזובה.

תיאור העזובה

לאחר ההגדרה והפרשנות של העזובה יש לפנות אל התיאור של התופעה במציאות נתונה, תיאור שיפורש ויוגדר על פי החלקים הקודמים. התיאור מטבעו פרטני יותר ומייחס להבחנות שאינן מופיעות בהגדרה ובפרשנות. [התיאור בחלק זה הינו תוצאות מחקר שטח דקדקני שנעשה בזמנו בארץ ישראל המנדטורית ומתייחס הן לאוכלוסיה היהודית היהודית והן לערבית. בתקציר זה לא הכלנו את הנתונים שאין להם משמעות מעבר לנקודת זמן זו]. התיאור מפרט את העזובה לחלקיה ולהופעותיה השונות ומעמיד את ביטוייה: תוקפנות בבית ההורים, דרישות כסף מההורים, גנבות מההורים, שוטטות, בריחה מבית הספר, נשירה מבית הספר, אי התמדה בעבודה, ביקור מופרז בקולנוע, משחק בכסף, עישון, קיבוץ נדבות, תוקפנות נגד זרים, גנבות מזרים, עבירות מיניות, זנות, שקרנות. כל התופעות האלה נבדקות ביחס לחלקי האוכלוסיה השונים, האוכלוסיה הערבית והאוכלוסיה היהודית כשבאחרונה מתייחסת הבדיקה גם לארצות המוצא של ההורים. כל הנתונים האלה מושווים לממצאי בדיקות דומות בארצות אחרות. מסקנות הבדיקה [שפרטיה הסטטיסטיים מופיעים בספר] הן שהעזובה מצויה בכל חלקי האוכלוסייה אך היקפה גדל בהתאמה לפערים כלכליים ולפערים תרבותיים.

מסקנות

על פי המתואר העזובה היא תופעה שסיבותיה חברתיות – חברה במובן הצר, משפחה, וחברה במובן הרחב. מערכת הסיבות גורמת לפגיעה במבנה התודעה ובמיוחד בערכאה המוסרית וזו מובילה למגוון המופעים של העזובה. מכאן ששיקום נוער עזוב צריך להתמקד בשיקום הערכאה המוסרית תוך שיחזור של מבנים משפחתיים פגומים על ידי המחנך. בניגוד לעמדה מקובלת כי עבודה שכזאת צריכה להיעשות במוסד המפריד את העזוב מהחברה ובקבוצה קטנה בה אפשרי להפוך את המחנך לתחליף לדמות ההורה, נובע מהאמור לעיל כי השיקום צריך להיעשות דווקא בחברת המוצא, בשכונה. מכיוון שהעזובה הינה תופעה חברתית ולעזוב יש יחס – פגום – לחברה – חייב השיקום להיעשות בתוך החברה הזאת, לבנות מחדש את יחסו של העזוב אליה.